ואז נופל לי האסימון: השיער שנראה קצת יבש יחסית לילדה צעירה, ההערה של רופא השיניים שהילדה שותה יותר מדי חומצי כי האמאייל של השן קצת שחוק (זה לא יכול להיות, אני חושבת לעצמי, הילדה שותה בעיקר חלב ומים), וכמובן שהשלשולים וכאבי הבטן, הברזל שרק יורד למרות התוסף, ובעיקר - הילדה שפשוט לא אוהבת לאכול לחם ומאפים. לגוף יש מן מנגנון גאוני כזה, מתברר, לדעת ממה להתרחק.
ומאותו רגע, בעלי ואני, כמו שאנחנו אנשים אוהבי חיים וחיוביים, לקחנו את זה בקלות, והסברנו לקטנה שעכשיו מצאנו סוף סוף את הסיבה לבטן המרגיזה והרגוזה, ומעכשיו החיים יהיו יותר יפים. בדרך גם עצרנו לגלידה, שיהיה מתוק.
אז תודה לצליאק.
תודה שגרמת לי לסדר סוף סוף את ארונות המטבח
תודה שעזרת לנו לעבור לתזונה בריאה יותר
תודה שגרמת לנו להשכיל וללמוד עליך ולהבין עוד קצת את נבכיו של הגוף
תודה שהפכת אותנו לאנשים מודעים ורגישים יותר למוגבלות
תודה שחיברת אותנו לילדה ולעצמנו והפכת אותנו להורים טובים יותר
תודה שהזכרת לנו שבריאות היא לא מובן מאליו
ובעיקר: תודה שהלכת, והשארת גוף שהתאושש והחלים לגמרי
אפשר לחיות עם צליאק חיים נפלאים, מלאים, טעימים וחד פעמיים
הבלוג הזה ילמד אתכם כיצד.
שלכם,
רות האפרתי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה